9.5.2019 – גרנד פינאלה

אז ביום שני בערב יאניס הקפטן של מו קארה, אמר לי שעקב מזג האוויר הסוער שצפוי למחרת, עדיף שלא אתלווה לסירה ביום שלישי. נחכה לראות מה יביא איתו יום רביעי. באמת, ביום שלישי בבוקר ראיתי ים סוער וגלים גבוהים כפי שמעולם לא ראיתי בימיי בסקאלה. במשמרת צהריים בלפיטימוס ראיתי את זה גם דרך הטלסקופ. הייתה רוח קרה אבל הראות הייתה מושלמת. אפשר היה לראות את הכיתוב על סירת משמר החופים הטורקי ששייטה בים, וגם את הגלים הגבוהים מאוד.

אחר כך הייתה לאבשי ולי שיחת סיכום עם פאולה ובערב הייתה ארוחת פרידה מאיתנו ומעוד שלושה מתנדבים שעזבו גם הם ביום רביעי. השלושה האחרים היו מתנדבים ארוכי טווח ששהו כמה חודשים בסקאלה, והיו התרגשות ודמעות. כמו בכל הארוחות המשותפות, מעמיסים לנו על השולחן סלט ירקות צזיקי, לחם קלוי בשמן זית, מגשים של פירות ים / דגים / בקר / עוף, צ'יפס, מנות ירק לצמחונים, בירות ואוזו כיד המלך, והחשבון בסוף מסתכם ב-12 יורו לאדם פלוס מינוס. בארוחה יאניס אמר שכיוון שגם רביעי בבוקר צפוי להיות סוער, הוא מעדיף לצאת לאימון עם הצוות הקבוע, אבל בסביבות שבע – שבע וחצי הם יוכלו לחזור לנמל, להוריד אותו ולאסוף אותי, ואני אמשיך עם יואן וקתרינה להמשך התרגול עם התצפיתנים. יש שלושה מקומות ישיבה במו קארה ואם מצטרף אדם רביעי, הוא צריך לשבת על דופן הסירה. במקרה של ים סוער, עדיף לא להסתכן. מובן ששמחתי עד בלי די והתייצבתי בנמל בשעה היעודה.

waiting
מחכה למו קארה

הנה הם באים:

coming

הולבשתי במעיל מרופד דוחה מים, חגורת הצלה וקסדה, ואודרוב, לים. הים דווקא לא היה סוער במיוחד הפעם.

על הסירה

יואן, הספרדי המתוק בן האי מיורקה, נהג בסירה. הוא אמר שניסע קודם לראות את המגדלור ואת השבילים אליו מכיוון הים ואחר כך נתרגל קצת עם התצפיתנים בלפטימוס, שמתייצבים למשמרתם ב-8:00.

lighthouse from sea
המגדלור מהים, מעליו עמדת התצפית

אחר כך עשינו עוד קצת סיבובים, קתרינה נהגה בסירה, חיכינו שתצפיתני לפטימוס התארגנו ותרגלנו איתם מיקומים. חזרנו בסביבות 8:45, יאניס ופין חיכו בנמל כדי לקשור את הסירה ולטפל בה.

giannis

האל היווני יאניס

מתדלקים, בודקים שמן, מטפלים ומנקים את הסירה. יואן ויאניס.

fuel

וגם את הצוות.clean

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היה סיום נהדר להרפתקה מופלאה. ב-14:00 הגיעה המונית לקחת אותנו לנמל התעופה של מיטליני.

airport

נמל התעופה הקטן של מיטליני.

בכל זאת יש נסיעה של כחצי דקה מהטרמינל לפתח המטוס. מספיק להגיע רבע שעה לפני הטיסה.

bye bye

ביי ביי לסבוס

6.5.2019 – רואים את הסוף

החודש קרב אל קצו ועוד יומיים חוזרים. לא הייתה הרבה פעילות בזמן שלנו כאן.

סיכוםחמש משמונה הסירות שהגיעו באפריל היו בתקופה שלנו, בשתיים מהנחיתות יצא לי לסייע. בחודשים הקודמים היו יותר נחיתות. לא ברור אם יש פחות ניסיונות או שפשוט הטורקים מצליחים לעצור יותר. וגם סירות עדיין טובעות מעת לעת. טביעה

אולי מזג האוויר המשתפר מרתיע אותם. במשך היום הראות מצוינת וסיכוייהם להתגלות גבוהים.

 

 

 

 

 

 

 

 

הטמפרטורות אמנם עולות, אבל לפני יומיים החורף שוב חזר, עם גשמים ורוחות עזות.חורף

 

 

 

 

 

 

 

דווקא ביום שירד גשם התקיימה חתונה בכנסייה הקטנה של הכפר. באסה.

 

אחרי החתונה הלכו לאכול ולחגוג בטברנה הסמוכה ומזג האוויר העוין לא הפריע להם לרקוד עד אור הבוקר.

גם רעידת אדמה חוויתי כאן, לפני כמה ימים בארוחת ערב. רעידונת קטנה וסימפתית. האדמה לא נפערה, רק הפרגולה של המסעדה רעדה, וגם הכיסא שישבתי עליו והכלים על השולחן. מיד חיפשנו את האתר שמתעד בזמן אמת רעידות אדמה בכל העולם, כדי להיות בטוחים. היוונים בשולחנות הסמוכים לא התרגשו. כנראה זה לא משהו נדיר כאן.

לקראת העזיבה הקרובה אזרתי עוז וביקשתי מיאניס, הקפטן של הסירה, אם אוכל להצטרף אליהם לאימוני הבוקר שלהם באחד משני הבקרים שנותרו לי כאן. מדי פעם מצ'פרים את אחד המתנדבים הוותיקים. הוא אמר שזה תלוי במזג האוויר וייתן לי תשובה בהמשך. אעדכן.

מו קארהמו קארה 2

 

 

 

 

 

 

 

כל יום השכם בבוקר, באישור הרשויות היווניות, מו קארה יוצאת לים לשלוש שעות אימון. הם מתאמנים על תרגולות החיפוש וההצלה שלהם וגם מתרגלים עם צוותי התצפיתנים – מוקדם בבוקר עם תצפיתני הלילה בקוראקס, שמסיימים את משמרתם ב-7:00, ומאוחר יותר עם תצפיתני לפטימוס שמתחילים ב-8:00. התרגול כולל זיהוי ודיווח המיקום של מו קארה – במעלות ובמיילים ימיים – למקרה שיהיה צריך למסור להם מיקום של סירת פליטים, וכן הדרכה של מו קארה ליעד כלשהו. הימאים משאירים טבעת או מצוף איפשהו בדרך והתצפיתנים צריכים לכוון את הסירה אליהם בשיטת מחוגי השעון. את זה צריך לדעת למקרה שתזוהה סירת פליטים ומו קארה תצטרך להגיע אליה. המכ"ם לא יזהה את סירת הפליטים כי היא כולה גומי, חוץ מהמנוע, אבל הוא נמצא בתוך ארגז פלסטיק. יצא לי לתרגל איתם כשהייתי בתצפית, מקווה שיזדמן לי לחוות את זה מהצד השני.

2.5.2019 – מה בעצם עושים פה

אחד במאי הוא יום חופשה ביוון והיוונים מנצלים אותו לפיקניקים ומנוחה והרבה תיירות פנים. כל הטברנות סביב הנמל היו מפוצצות אתמול בצהריים, בעיקר במשפחות בחופשה, ופחות בתיירים ממדינות זרות. משמח לראות שמשבר הפליטים העולמי לא חירב לגמרי את הכלכלה המקומית.

בהיעדר פעילות שלשמה התכנסנו, מנצלים את הזמן למשימות תחזוקה שונות. מעת לעת מתבצע ניקוי חופים, היום הגיע משלוח בגדים גדול ומתנדבים נקראו לפרוק אותו, אתמול רחצנו את הרכבים שמשמשים אותנו.

שלושה רכבי שטח משומשים וחבוטים יש כאן לשני הארגונים. לכל אחד תכלית משלו. רכב הנחיתה מסיע את צוות הנחיתה למקום הנחיתה ויש בו תמיד הציוד הראשוני הדרוש. ערכת עזרה ראשונה, בקבוקי מים, מעט בגדי ילדים, מצוף, חבל לרתק את הסירה לחוף, שני מנשאי תינוקות למקרה שהנחיתה תתבצע במקום שאין אליו גישה ברכב והפליטים יצטרכו לצעוד או לטפס אליו. בסיום השלב הזה יסיע אותו רכב את צוות הנחיתה להמשך פעילות במחנה המעבר. המשטרה היוונית תגיע לטפל בסירת הפליטים. אם המנוע עוד שווה משהו, ייקחו אותו, וייפטרו משאריות הגומי. רכב Stage 2 מסיע את צוות Stage 2 ישירות למחנה המעבר, כדי להתכונן להגעת הפליטים. הרכב השלישי מסיע את התצפיתנים לעמדות התצפית. צוות קוראקאס נוסעים בסביבות 20:00 והרכב נשאר איתם שם. כשהם חוזרים בסביבות 8:00, נהג תורן כלשהו מיד מסיע את צוות לפטימוס לתחילת המשמרת שלהם, ב-13:00 מבצע את חילופי המשמרות וב-18:00 מחזיר לסקאלה את המתנדבים שסיימו משמרת.

אנשים מנצלים את הפנאי, כשאינם במשמרת או בכוננות, לטיולים רגליים בסביבה, יש כאן שבילים מסומנים וטרקים, מי ששכר רכב יכול לנסוע לטיולים רחוקים יותר, ורבים אפילו טובים בים. בשבילי עוד לא מספיק חם ומי הים נורא קרים.

ים

קו החוף מאוד צר ומכוסה חוקי נחל, וגם הים עצמו סלעי ולא נעים לדריכה, וצריך להיכנס למים עם מנעלים כלשהם.

כאמור, אין הרבה נחיתות בזמן האחרון. מתנדבים ותיקים מאמינים שזה ישתנה מתישהו, כי תמיד היו עליות וירידות. אחת הסיבות לכך, לפי Agean Boat Report, היא שהטורקים ערניים ותופסים יותר סירות. התצפיתנים בלפטימוס זיהו לפני כמה ימים מקרה של החזרה, pullback, של סירת פליטים שלפי הערכתם כבר הייתה במים יוונים ובכל זאת משמר החופים הטורקי השתלט עליה. במקרה כזה הפליטים מועברים לסירת TCG שמחזירה אותם לחוף, וככל הידוע לכל מי ששאלתי כאן, נכלאים לכמה ימים ולאחר מכן משוחררים לנפשם. ללא מעמד וללא סיוע. רבים מנסים שוב ושוב את מזלם. הסיכוי שינסו להפליג באור יום שואף לאפס. רוב הזמן התצפיות בלפטימוס לא מגלות כלום. שאלתי את פטריק, שנמצא כאן כבר קרוב לשנתיים, אם קורה לפעמים שסירת פליטים מתגלה ע"י תצפיתני לפטימוס, והוא אמר שבאוגוסט שנה שעברה היו כמה מקרים כאלה.

עמדת התצפיתעמדת התצפית בלפטימוס בעת חילופי משמרות

נשאלת השאלה אם זה לא קצת בזבוז זמן. אם כל המתנדבים חדורי המוטיבציה והרצון הטוב לא היו יכולים להועיל יותר במחנות הפליטים עצמם או במקומות אחרים בעולם. ויותר מכך, אני שואלת את עצמי: אם מתישהו הפעילות שלנו לא תהיה נחוצה עוד, הרי יש שיחות שלום באפגניסטן ומשם מגיעים רוב הפליטים, האם הארגונים האלה, שרשומים באירלנד (RR) ובשוודיה (LHR), ויש להם מנגנון והנהלה ומערך PR וגם כמה עובדים בשכר (ממש מעטים), ישכילו לפרק את עצמם, או לשנות את ייעודם, או שימשיכו בכוח האינרציה. אני לא לגמרי בטוחה, כי לפעמים נדמה לי שהארגונים, או ראשיהם, קצת התאהבו בפעילות המבורכת ובחזון של עצמם, וזה קצת מטשטש להם את הראייה.

נוכחתי בזה ביתר שאת בעקבות האזכרה שהתקיימה כאן בשבוע שעבר, שבה בחרו לספר דווקא את סיפורו של באריס:

Baris, a young Turkish violinist – 22 years old – was also on board. He wanted to go to Belgium – where his brother lives – to study music. His dead body was found hugging a violin box. Inside his violin box he carried his instrument as well as handwritten compositions.

Seven months before the incident he went to Belgium together with his brother, but Baris had to return to Turkey when his visa expired. Unemployed and insecure, he applied for another visa but got rejected twice. So he decided to take the dangerous journey across the Aegean.

He worked and saved up in order to pay the required money for the trip. His plan was to go to Lesvos first, and continue from there to Belgium. His friends said that his only dream was to go to Belgium and attend music school to become a virtuoso violinist.

עם כל הצער על מותו הטרגי, מובן שלא מדובר בפליט, אלא בבחור שעמדו לרשותו כמה וכמה דרכים חוקיות לנסות להגשים את חלומו. ובכלל, מה היה קורה אילו הגיע ליוון ונשלח למחנה מוריה? אני מנחשת שמשרד הרישום היה מעביר אותו לרשויות החוק, שיחזירו אותו לארצו. הרי מקרה כזה משחק ישירות לידי המתנגדים שטוענים שהפליטים אינם אלא מהגרי עבודה שרוצים לשפר את איכות חייהם. כדי שלא לאבד את אהדת הציבור ואת התרומות שמהן הם חיים, הארגונים חייבים למקד את פעילותם במי שחייהם תלויים בזה, כל עוד יש כאלה. וכנראה עוד יהיו בעתיד הנראה לעין.

28.4.2019 – פסחא שמח וכשר

רוב העולם הנוצרי חגג את הפסחא בסוף ראשון שעבר, ביוון חגגו היום. זה התחיל אמש, כשתושבי הכפר נהרו לכנסייה, שמחים וטובי לב, במיטב מחלצותיהם ובידיהם נרות ועששיות. סביב הנמל ועל מדרגות הכנסייה בערו כמה גוזניקים ולאורך כל התפילה ולאחריה נורו זיקוקים, אבל נראה שחלק קטן מהם הופעל, כי נשמעו אינסוף בומים ונצפתה מעט מאוד פירוטכניקה, וברובה די צנועה.

הכנסייה

הכנסייה הקטנה שמשקיפה על הנמל מצד אחד ועל הים האגאי מצד שני

אחרי התפילה, ששודרה החוצה ברמקולים, יצאו כולם עם הנרות והעששיות שלהם מודלקים והתפזרו, מי לבתיהם ומי להמשיך לחגוג באחת מהטברנות בנמל.

אפרודיטה הכינה לנו שולחן פסחא במטבח המשותף:

שולחן אפרודיטה

סדר היום:

סדר יום

טו קימה (הגל ביוונית) היא טברנה חביבה שנמצאת על שפת הים כחצי קילומטר מערבה ממרכז סקאלה. יש לה חצר גדולה ונעימה ונוח לקיים בה ארוחות רבות משתתפים.

אבשי
אבשי מצא ארנב פסחא

Inkedמחפשים_LI

מחפשים ביצי פסחא. אני את שלי מצאתי

אל השולחן הסבו בני הלאומים הבאים: ארה"ב, אנגליה, אירלנד, אוסטרליה, ספרד, פורטוגל, צרפת, בלגיה, שוודיה, נורווגיה, דנמרק, יוון וישראל.

שולחן
שולחן הסדר

לבד מתבשיל כבש ואורז, בחסות ראש העיר (או הכפר או המועצה, לא יודעת), הוגשו המנות הקבועות של סלט יווני, לחם קלוי בשמן זית, קלמרי מטוגנים, דגים, צ'יפס, פסוליה ברוטב, ירקות מאודים ופירות לקינוח. וכמובן, בירה ואוזו.

ל-camp task של סידור אוהל החלוקה במחנה המעבר נדרשו רק שלושה מתנדבים, אז ויתרתי. בתדרוך דיווחו לנו על הפעילות של אמש, שלא השתתפתי בה כי לא הייתי בכוננות. שתי סירות נחתו לקראת חצות בדרום האי, וכיוון שמשרד הרישום במוריה סגור בשעות האלה, אנשי UNHCR – נציבות הפליטים של האו"ם – ביקשו להביא אותם אלינו למחנה המעבר Stage 2. סירה אחת של עשרים ומשהו פליטים מאפגניסטן, וסירה של 12 איש מסוריה ואוגנדה. כולם קיבלו בגדים יבשים ושמיכות, תה חם וארוחה קלה, הילדים קיבלו דפי צביעה ועפרונות צבע, ולאחר מכן עשו את הלילה שם עד שהגיע האוטובוס בסביבות 9:00 לקחת אותם למוריה.

אחרי התדרוך היה שיעור פרסית. לשיעור הראשון הברזתי, כך שהייתי קצת בפיגור, אבל ממילא כבר שכחתי את כל המילים שלמדנו. אין לי מושג מאיפה מצאו את המורה, אבל הוא גרמני במוצאו, כך שכל התעתיקים שלו הם לפי הכתיב הגרמני, מה שקצת בלבל התלמידים דוברי האנגלית. W במקום V, לצליל SH הוא משתמש ב-SCH ולצליל CH ב-TSCH. שלא לדבר על J במקום Y. קיבלנו שיעורי בית לשנן.

farsi

 

 

26.4.2019 – זוכרים את אלה שהגיעו ואלה שלא

נמשכים הימים נטולי האירועים. סירות מגיעות לאיים אחרים או לדרום לסבוס, אצלנו שקט. שלשום צוין יום השנה השני לטביעתה של סירת פליטים שכמעט הגיעה לחוף הצפוני.

אזכרה

לא השתתפתי באזכרה כי הייתי במשמרת תצפית בלפטימוס, אבל הבנתי שאחרי טקס צנוע שכלל נאום זיכרון, חלוקת פרחים ומסירתם לצוות מו קארה, מו קארה יצאה לים, ובדיוק במקום שבו התגלו שרידי הסירה, הושלכו הפרחים לים. שותפתי למשמרת, אליה האוסטרלית המהממת, ואני, ראינו מלמעלה שמו קארה מזנקת מחוץ לשעות התרגול הקבועות שלה, ולרגע נלחצנו מאוד, שמא פספסנו משהו. זינקנו על הטלפונים – גם שלנו וגם המכשיר הייעודי לתקשורת על נחיתות – לראות אם נשלחו הודעות שנעלמו מאוזנינו. בסוף נזכרנו שיש אזכרה, אבל היה נחמד אם מישהו שם למטה היה חושב לעדכן אותנו.

מרחוק

אחרי המשמרת נסענו, ארבעה מהמתנדבים שלא היו בכוננות, לטיול לעיר מוליבוס ולאתר שנקרא בית קברות לחגורות הצלה, Lifejacket Graveyard. זו למעשה מזבלה שמושלכים בה שרידי הסירות וחגורות ההצלה שנאספים מהחוף אחרי נחיתות. מתנדבי החוף הצפוני מקיימים מבצעי ניקוי חופים מעת לעת, אוספים את שאריות הגומי והפלסטיק מהסירות וחגורות ההצלה ובשיתוף עם קהילות ומפעלים מקומיים, הכול הולך למחזור. אבל הרוב הגדול בכל זאת מגיע לבית הקברות הזה.

קשה לתאר וקשה להסביר, אבל אי אפשר להזיז את העיניים. דקות ארוכות שוטטנו שם.

בית הקברות לחגורות הצלה נמצא בסמוך לעיירה מוליבוס, בצפון מערב לסבוס. זו עיירה שמטפסת על צלע הר שבראשו מצודה עתיקה. השביל התלול שמוביל למעלה משובץ חנויות שונות, בעיקר של מזכרות וקשקושים, ומזכיר את רחוב השוק בערים עתיקות אחרות ברחבי העולם. רבות מהחנויות והמסעדות במוליבוס עדיין סגורות בעונה זו של השנה.

מצודת מוליבוס. צילומים מהשנה שעברה

אני טיפסתי כבר למצודה בשנה שעברה, וגם ידידי האירי גרי, שכמוני חבר במועדון גיל הזהב של המתנדבים, לכן ישבנו ללאנץ' באחת ממסעדות הנמל המהמם ביופיו. אליה וג'וני הצעירים טיפסו למצודה, שגם הייתה סגורה והם הסתפקו בטיול סביבה.

נמל מוליבוס
נמל מוליבוס. צילום משנה שעברה

מוליבוס היא עיירה שמתפרנסת מתיירות, ולכן הוסבר לנו שאם נצפית נחיתה לכיוון ההוא, נעשה כל מאמץ ע"י מו קארה ומשמר החופים היווני, להסיטם לחוף אחר כדי לצמצם את הפגיעה בתיירות ואת איבת המקומיים. נמל מוליבוס הוא בסיס הבית של משמר החופים היוונים, HCG, וכן של סירות פרונטקס, משמר החופים של האיחוד האירופי. פרונטקס אינו חיל בפני עצמו, אלא סירות משמר חופים של מדינות שונות באיחוד מושאלות על צוותיהן לתקופת מה לפרונטקס. וכך הזדמן לי לראות מקרוב סירת HCG, שלרוב אני רואה מהטלסקופ.

HCG

 

 

24.4.2019 – ים רגוע: פוסט אווירה

כבר יומיים ללא נחיתה. זה הדיווח על הנחיתה משלשום בפייסבוק של LHR: LHR

אבל זה שלא מגיעות סירות לחוף הצפוני של לסבוס לא אומר שהים האגאי שוקט על שמריו, כפי שמדווח  Agean Boat Report מאתמול ומהיום:

ABR 23.4

ABR 24.4

מזג האוויר ממשיך להשתפר, וגם אם לא כל יום יש שמש, הטמפרטורות עולות ומתחיל להיות נעים בחוץ. כיוון שלא ציפיתי לקור כזה, לא ארזתי מספיק זוגות גרביים ואני נאלצת לעשות כביסה כל כמה ימים. יש מכונת כביסה מתחת לבניין, בין העמודים שמחזיקים אותו, ותולים לייבוש במרפסת. אבל אין מספיק חוטי כביסה, אז צריך לאלתר.

ייבוש גרביים
מתקן ייבוש גרביים

אתמול אחרי שהכנסתי את הכביסה למכונה, אפרודיטה קראה לי והזמינה אותי לכוס קפה. זה היה מוזר מאוד, כי היא לא מדברת מילה אנגלית ואני לא מבינה יוונית. בעזרת תנועות ידיים וגוגל טרנסלייט הסברתי לי שאשתה בלי חלב כי אני טבעונית ולמדתי ממנה שבתה גרה בסנטוריני ויש לה שני ילדים ועוד אחד בדרך, ובאוקטובר היא נוסעת לבקר אותם. במהלך השיחה היא קילפה וחתכה תרמילים של מה שנראה לי כמו פול, אבל אולי סוג אחר של שעועית, ומאוחר יותר כשכבר הייתי בחדר היא דפקה בדלת והביאה צלחת מהבילה של תבשיל פול עם כל מיני עלים ותבלינים אחרים שלא זיהיתי, אבל היה טעים מאוד.

הנמל.jpgהכפר סיקמיניאס נחלק לשניים. סקאלה סיקמניאס, בו חיים כשבעים איש (כנראה, שמעתי כמה גרסאות), שמתפרנסים מדיג, מגידול זיתים ומאירוח. סביב נמל הדיג הקטן יש 3 מסעדות, בית קפה מסעדה, בית קפה גלידריה, שתי חנויות מזכרות, מינימרקט צנוע ומעדנייה שנפתחה לאחרונה ומציעה גבינות, תבלינים, שמן זית, יין ואוזו מתוצרת האי. בסביבות 6:30 עובר כאן האוטובוס היומי למיטליני, בירת לסבוס, וב-13:30 יוצא ממיטליני האוטובוס היומי לכאן ולכפרי הסביבה.

תחנת אוטובוס
תחנת אוטובוס במרכז הכפר

טלפון ציבורי

יש גם טלפון ציבורי

חציו השני של הכפר, שנקרא פשוט סיקמיניאס, נמצא במעלה ההר והוא נטוש ברובו ולפי מה ששמעתי חיים בו כארבעים איש. לא יצא לי לבקר בו, אבל הוא בנוי כך שאי אפשר להיכנס אליו ברכב והתושבים מחנים את רכבם לאורך הכביש הראשי ובכניסה לכפר ומטפסים לבתיהם במדרגות התלולות.

עזים
הכבשים שרועות מתחת לחלוני בבוקר

22.4.2019 – שגרת נחיתות

זה כבר הופך לשגרה.Screenshot_2019-04-22-07-42-29-728_com.whatsapp

הפעם כבר הייתי ערה כי הטלפון שלי תמיד מעיר אותי ב-6:30, כך שהספקתי אפילו לשתות חצי כוס קפה לפני שטסתי למקום המפגש, מטה LHR. בדרך ראיתי את צוות הנחיתה ממתין בנמל. נסענו ל-Stage 2, פרסנו את המחצלות והמזרונים והמתנו.

מחצלות

הגיעו 23 פליטים, 6 גברים, 4 נשים וכל השאר ילדים, כולם מאפגניסטן. קיבלו שמיכות והתחלנו בחלוקת הבגדים.

שמיכות
עמדת חלוקת השמיכות, בדרך לאוהל המרכזי. את השמיכות מספק האו"ם והן נשארות בידי הפליטים. אם יש תינוקות, הם מקבלים שמיכות קטנות ממלאי התרומות

 

 

 

 

 

 

 

בכיס של הווסט של RR שאנחנו לובשים בכל פעם שמטפלים בפליטים מצאתי שלושה בקבוקונים של בועות סבון ונתתי לשלושה מהילדים. לחלק נתנו בובות פרווה וגם כדורגל מצ'וקמק נמצא וכמה מתנדבים כדררו איתם באוהל הגדול. הם היו עליזים ומתוקים להפליא.

עד שיגיע האוטובוס, רובנו חזרנו לכפר ושניים נשארו לחכות איתם. הם ניסו לפתח איתם שיחה, בעזרת אחד שדיבר קצת אנגלית וגוגל טרנסלייט, והתברר שכולם מאותו כפר באפגיסטן, בדרכים כבר שמונה חודשים וזה היה הניסיון העשירי לחצות לאירופה. בין לבין הוחזקו במעצר בטורקיה והתחבאו ביערות.

סטייג' 2
Stage 2 והמיניבוס של UNHCR הבוקר

אני הלכתי לגוג'י לשתות קפה – בעשרה חודשים שעברו מנסיעתי הקודמת הם התחילו להגיש קפוצ'ינו בחלב סויה – ושם ישבו כבר חלק מצוות הסירה ומתנדבים אחרים.

גוג'י

מהם שמעתי שסירת הפליטים זוהתה על ידי תצפיתני הלילה בקוראקאס, מעט מזרחה מקוראקאס, בערך באמצע הים במקום שלהערכתם היה מים טורקים. במצב כזה מתריעים את מי שצריך ומחכים שייכנסו למים אירופים. למרות שהייתה ספינה של משמר החופים הטורקי בסביבה , TCG, משום מה הם לא עשו כלום כדי לעצור את סירת הפליטים. מו קארה הייתה במים בתרגול היומי שלה, וברגע שזוהה שסירת הפליטים במים אירופים, התקרבה אליה והצוות ניסה לאותת לפליטים שלא ייבהלו ויבואו אחריה. כולם הועברו בשלום לנמל סקאלה.

כמו בכל יום של נחיתה, צריך לצייד מחדש את אוהל החלוקה ואת המחסנים במחנה. לצורך כך נקבעו Camp Tasks ב-16:30 ב-dungeon, המחסן בכפר. משם מועברים ארגזים לפי הצורך למחנה וחלק מהמתנדבים נסעו לסדר שם.

הצינוק

הצינוק

הצינוק מלא בגדי תרומות ממוינים בארגזים מסומנים, נשים / גברים / ילדים ומידות. הוצאנו ארגזים עם בגדי ילדים, נעלי ילדים, גרביים ומעילי נשים מידה S והם הוסעו למעלה למחנה.

פתח הצינוק

ב-18:30 התקיים התדרוך, נמסרו כל הפרטים, כל מי שהשתתף בנחיתה באחד משלביה מסר את נקודת המבט שלו, ואז מנהג חדש שאומץ לאחר נסיעתי האחרונה: כל תדרוך מסתיים במחיאות כפיים.