17.4.2019 – נחיתה

אמש הייתה נחיתה, הראשונה שלי השנה. אבשי ואני לא היינו בכוננות, כך שלא השתתפנו בסיוע. הערב בתדרוך יימסרו הפרטים. אעדכן. זה בינתיים מה שצייצו.

ציוץ

כשיש נחיתה מוזנקים שני צוותים, צוות הנחיתה וצוות מחנה המעבר, Stage 2 שנקרא גם Open Camp. הזנקת הצוותים מתבצעת בווטסאפ, בקבוצה שנקראת Landing/Open-Camp Call. בשיחת ההיכרות פאולה הורתה לנו להגדיר לקבוצה הזאת צלצול חזק ומנדנד שיעיר אותנו בלילה. ה-coordinator שולח/ת הודעה לצוות הנחיתה היכן עליהם להתייצב בעוד חמש דקות, והמתנדבים שבכוננות שולחים בתשובה את הספרה 5, כאישור שאכן יתייצבו בזמן. לאחר שידוע כמה זמן ייקח להעביר את הבאים למחנה המעבר – זה תלוי במיקום סירת הפליטים בעת קבלת ההתראה ובמרחק של חוף הנחיתה – נשלחת הודעה לצוות מחנה המעבר תוך כמה זמן עליהם להתייצב במטה LHR, ובאותו אופן, המתנדבים שבכוננות Open Camp מאשרים שיגיעו במועד שהתבקשו.

Screenshot_2019-04-17-07-06-03-676_com.whatsapp

הבוקר הייתה לי משמרת תצפית. נקודת התצפית היא ליד הכפר לפטימוס (Lepetimos), מעט מערבה מסקאלה בנקודה גבוהה יחסית, 300 מ' מעל פני הים. מגיעים בשמונה בבוקר, מעמידים את הטלסקופ ומתחילים לתצפת לפי תור חצי שעה כל אחד, סורקים לאט לאט את רצועת הים שמפרידה בין יוון לטורקיה. משמרת נמשכת חמש שעות וב-13:00 מגיעה המשמרת השנייה שתתצפת עד 18:00. זה לא קל בכלל, זה מאמץ את העיניים וגם מכביד על שרירי הגב והכתפיים. בסוף משמרת התצפית הראשונה שלי בשנה שעברה העיניים שלו היו אדומות ודואבות. עם הזמן זה נעשה קל יותר. הטלסקופ עומד בצל, כך שגם בימי שמש נורא קר וצריך להתעטף בשכבות רבות, כובע, צעיף ורצוי גם כפפות, שלצערי אין לי. במטה יש כמה מכנסי סקי ומעילים מרופדים שאפשר לקחת בהשאלה.

תצפית הלילה מתבצעת במקום אחר שנקרא קוראקאס (Korakas), שם נמצא המגדלור שעל שמו נקרא ארגון Lighthouse Relief. זו משמרת ארוכה, 21:00 עד 07:00 פלוס שעה נסיעה כל כיוון, ובכל משמרת יש שלושה תצפיתנים. שם משתמשים בציוד לראיית לילה ויש אוהל ומזרונים בשביל לנמנם קצת בזמני המנוחה. אני לא עושה תצפיות קוראקאס כי הן באחריות LHR בלבד.

numbers

החדר שאהבתי התפנה ויכולתי לעבור אליו. שישה חדרים יש באכסניה של אפרודיטה, לכל אחד שירותים (עם מקלחת) משלו. אבל בשלושה מהחדרים השירותים הם אומנם פרטיים אבל מחוץ לחדר. בדיוק מול החדר, אבל בחוץ. הדייר מקבל מפתח לחדר ומפתח נוסף לשירותים שלו. כשהגעתי בשנה שעברה אפרודיטה רצתה לתת לי חדר כזה ואני התחלחלתי. אני אוהבת את השירותים שלי לידי. ואז היא הראתה לי חדר אחר, שאם הבנתי נכון הוא פחות מבוקש כי הוא היחיד שהמרפסת שלו לא משקיפה על הים אלא על מטע זיתים, ואני נדלקתי מיד. הוא גם החדר היחיד עם מיטה זוגית ולא שתי  מיטות יחיד שאפשר להצמיד או להפריד. מתאים לי. לא באתי הנה לחלוק חדר, כמו חלק מהמתנדבים הצעירים שרוצים לחסוך כסף.

אפרודיטה
האכסניה של אפרודיטה

 

 

13.4.2019 – אז מה למדנו אתמול והיום

היום היינו בסיור במחנה המעבר stage 2. פאולה הראתה לנו את המתקנים השונים והסבירה איך מתבצע תהליך הקליטה של הפליטים לאחר הנחיתה. UNHCR מסיע אותם במיניבוס מאתר הנחיתה ל-stage 2.

welcome 2 בשער הכניסה רושמים את מספר הבאים וארצות המוצא. משם הם מובלים לאוהל המרכזי כשבדרך מושיטים להם שמיכות שמספק UNHCR ונשארות אצלם. באוהל הגדול הם מתמקמים על המזרונים שכבר נפרסו מראש ואז מתחילה חלוקת הבגדים. הגברים מקבלים באוהל החלוקה, בנשים ובילדים מטפלות מתנדבות, שמובילות אותם לחדרי ההלבשה ומביאות להן לשם בגדים מאוהל החלוקה. כשכולם יבשים ולבושים הם חוזרים למזרונים שלהם ואנחנו מגישים להם תה מהסיר הענק שהרתחנו מראש. UNHCR אחראים לספק מזון.

באוהל המרכזי

אתמול עברנו את ההדרכה לביצוע התצפיות. המפה מראה את קטע הים שעליו מתצפתים. במקרה של זיהוי סירת פליטים על התצפיתנים להעביר במהירות את הפרטים על מיקומה ועל יעד הנחיתה המשוער לצוות הסירה ולצוות הנחיתה. Finn, המדריך, עבר איתנו על נקודות בולטות לאורך קו החוף היווני והטורקי, שישמשו כנקודות התייחסות והסביר איך לזהות היכן בערך עובר קו הגבול. זה חשוב, כי רק כשהסירה נמצאת במים אירופים מותר להזניק את Mo Chara לעברה, וגם זה בתיאום ובאישור HCG. כיוון שהטורקים מקבלים כסף מהאיחוד האירופי על כל פליט שהם מונעים את הגעתו לאירופה, קורים מקרים של pullback – כשסירת משמר החופים הטורקי עוברת למים יוונים ומנסה למשוך חזרה את סירת הפליטים, אם בגרירה או ע"י העברת הפליטים לסיפון סירת TCG. וגם מקרים של pushback – כשסירת HCG או פרונטקס מנסה לדחוף את סירת הפליטים חזרה לטורקיה. בשני המקרים מדובר בעבירה על החוק, אבל לנו אסור להתערב כדי לא להסתבך עם אף אחד ולסכן את המשך פעילותם של ארגוני הסיוע באזור. אנחנו אמורים לתעד את התקרית ולהעביר את הפרטים הלאה, לארגוני זכויות אדם כמו אמנסטי, שאולי ירצו לנקוט הליכים פליליים.מפה

לאחר מכן Finn פירט את סוגי הסירות שמשייטות בים ואיך לזהות כל אחת, ובעיקר סירת פליטים. סירות הפליטים הן לרוב סירות גומי עם מנוע קטן ששטות לאט מאוד, ובמקרים רבים מזגזגות, בהיעדר נהג מיומן. במקרים רבים המנוע הקטן שלהן שובק והן נסחפות ברוח. צבען לרוב כהה והן ינועו ללא אורות. כיוון שיהיו עמוסות בני אדם – לפעמים עד שבעים איש – הן יהיו שקועות עמוק במים. לרוב אפשר להבחין באנשים ובטלפונים המנצנצים שלהם. לכמה אנשים הן בנויות, שאלתי את Finn. לאפס, ענה. הן לא ראויות לשימוש בני אדם בכלל. לפעמים יש מקרים של dropoff, שזה הברחת אנשים בסירת מנוע. במקרה זה, בעיקר משום שהמבריח בעצמו נוהג בסירה, זה יקרה מהר מאוד, ורק לאחר שנראה את הסירה מזנקת בחזרה לכיוון טורקיה, נגיע למסקנה שמדובר ב-dropoff.

אלה הסוגים העיקריים של סירות פליטים. מלבדן יש ספינות רשמיות של משמר החופים היווני, הטורקי, הבריטי והאירופי. יש אוניות קרב של נאט"ו, סירות דייגים, מעבורות, מפרשיות וסירות אזרחיות למיניהן. רובן ינועו ממזרח למערב או ההיפך, בניגוד לסירות הפליטים שבבירור ינועו מצפון לדרום.

לאחר שהתצפיתנים מסכימים ביניהם שזיהו משהו חשוד, עליהם להעביר במהירות מידע מפורט ככל האפשר על מיקום הסירה באמצעות ווטסאפ, בטלפון ייעודי למטרה זו, לסירה ולממונים עליהם. במקרה הצורך הם גם מכוונים את Mo Chara בטלפון לכיוון סירת הפליטים.

בינתיים ממשיך להיות שקט וכבר כמה ימים שאין נחיתות.

 

12.4.2019 – סיכום היום הראשון

נמל הקטן

לפני הכול:

לפני כמה שבועות, כששמעתי בטלוויזיה שישראל משגרת חללית לירח, אמרתי – ויש לי עדים – שהיא תישרף בדרך או תתרסק או משהו. כי כשאני שומעת על פרויקט ישראלי אני חושבת על גשר המכביה ואולמי ורסאי וגשר שפירים. אחר כך למדתי שזה לא פרויקט לאומי אלא של קבוצה של מדענים והייטקיסטים ישראלים וחשבתי שאולי בכל זאת טעיתי. נו שוין. נחזיק אצבעות לארוויזיון (לא לזכייה, חלילה. רק שלא יתמוטט כלום).

ולסיכום אתמול:

ב-12:00 הייתה לנו פגישת היכרות עם פאולה, ראשת צוות היבשה (בהיעדר מילה טובה יותר ל-coordinator), שנתנה סקירה כללית על המקום, הפעילות ונוהלי העבודה.

בהמשך זומנו לעבודות תחזוקה (camp tasks) ב-14:00 בצינוק (the dungeon). מדובר במרתף כאן בכפר שבו מאוחסנים כל בגדי התרומות בארגזים ממוינים ומסומנים לפי פריט, מידה ומגדר. מכאן משלימים חוסרים למחסן שנמצא במחנה המעבר. אספנו כמה ארגזים לפי בקשת פאולה ונסענו למחנה המעבר. שם הבגדים הוצאו מארגזי הקרטון, קופלו מחדש והועברו לארגזי הפלסטיק במחסן. מהמחסן הזה נלקחים בגדים לפי הצורך לאוהל החלוקה (distribution tent), שמתרוקן אחרי כל נחיתה. אוהל החלוקה הוא בכלל לא אוהל, אלא מין מבנה טרומי שנקרא isobox, עם חלון שדרכו מחולקים הבגדים. יש כמה כאלה במחנה המעבר שמשמשים כחדרי הלבשה ולאחסון.

חולצה 2
באוהל החלוקה

ב-18:30 היה תדרוך (debrief) במטה של LHR. אחרי כל נחיתה מתקיים תדרוך, שמנוהל ע"י ה-coordinator של LHR. בפתח הדברים הוא מוסר נתונים על ה-newcomers: כמה גברים / נשים / ילדים, עם אזכור מיוחד של קטינים שמגיעים בגפם (unaccompanied minors), וכן, ארצות המוצא. לאחר מכן נציג של כל אחד מהצוותים שלקחו חלק באירוע מוסר דיווח מהצד שלו. התצפיתנים – במקרים שהסירה זוהתה על ידי תצפיתנים. צוות הים, במקרה ש-Mo Chara (חבר/ה שלי בשפה האירית), הסירה של RR, הוזנקה לסייע לסירת הפליטים להגיע לחוף. צוות הנחיתה – שמקבל את פני הפליטים על החוף – וצוות מחנה המעבר stage 2. אתמול היה מקרה יוצא דופן. סירת פליטים נחתה בדרום האי ומסיבה כלשהי הוחלט להעבירם למחנה המעבר, ורק למחרת הוסעו בחזרה דרומה למחנה מוריה.

בתדרוך נוכחים כל המתנדבים של שני הארגונים, וכך למדתי שיש בסך הכול כ-27 מתנדבים כרגע. גם השנה יש עוד שניים קרובים יחסית לגילי, וכל השאר, ובכן, כמו המתנדבים לפני שנות אלף בקיבוץ.

עדכון מזג אוויר מהמרפסת:

מזג אוויר

קור כלבים, טפטוף, רוחות שורקות, הים אפור, השמים עוד יותר אפורים. לפנות בוקר ירד גשם זלעפות. קיצר, מושלם מזה לא יכול להיות.

11.4.2019 הגענו – איזו התרגשות

לילה קשה עבר על כוחותינו.

לא קל להעביר שמונה שעות בנמל תעופה. בשנה שעברה באתי באותה טיסה, שנוחתת באתונה ב-21:30. שתיתי קפה, אכלתי משהו, עוד קפה, סיגריה באקווריום של המעשנים, קראתי קצת, ובסוף בסביבות ארבע לפנות בוקר נרדמתי ו… פספסתי את טיסת ההמשך של 5:45.

הפעם אנחנו שניים ואמורים לדאוג שדבר כזה לא יקרה שוב. הזמן עבר בעצלתיים אבל היינו על הטיסה. במונית בדרך לסקאלה, ככל שהתקרבנו והתחלתי לזהות את הנופים, ההתרגשות גברה. איזה כיף לחזור.

לצערי אפרודיטה לא שמרה לי את החדר מהשנה שעברה, וקיבלתי חדר קצת מצ'וקמק, אבל זה הנוף מהמרפסת.

נוף

הלכתי לסיור. אמרתי שלום למריאנה מקפה גוג'י, שהוא מקום המפגש של המתנדבים, וקניתי קפה וחלב סויה שיהיה בחדר. גם האיש מהמכולת זכר אותי. קשה להסביר, אבל למרות שהייתי כאן רק שלושה שבועות לפני קרוב לשנה, יש תחושה של שיבה הביתה. עוד מעט יש לנו פגישה עם האחראית על צוות הקרקע וממחר אנחנו כבר משובצים למשמרות.

משמרות של תצפית יש כשתיים בשבוע, אבל כמעט כל יום יש משמרת כוננות, שפירושה שבמקרה של נחיתה מתקשרים אליי ואני צריכה להגיע תוך עשר דקות לנקודת האיסוף, שהיא המטה של LHR, משם נוסעים למחנה המעבר לחכות לפליטים.

אני עוקבת אחרי RR ו-LHR ברשתות החברתיות השונות, וגם אחרי כמה דפי פייסבוק שעוסקים בנושא, ולכן אני יודעת שבשבוע שבועיים האחרונים לא היו הרבה נחיתות, בעיקר בגלל שהטורקים תופסים אותם לפני שחצו את הגבול למים יוונים והחזירו אותם לטורקיה. האיחוד האירופי חתם על הסכם עם טורקיה, שהיא תהיה אחראית למנוע כניסת פליטים מאירופה. לכן משמר החופים הטורקי עושה כל מאמץ לעצור את סירות הפליטים כשהם עוד במים טורקים. ברגע שנכנסו למים אירופים, הטורקים מנועים מלפעול ואז ארגוני הסיוע נכנסים לפעולה. בשטח פועלים גם משמר החופים היווני ומשמר החופים האירופי, שנקרא פרונטקס. גם מנסים להדוף את סירות הפליטים בחזרה לטורקיה, אבל מרגע שנכנסו למים אירופים הם מחויבים בחוק לסייע להם.

יש כאן מצד שמאל של הפוסט מין ריבוע כזה עם הכותרת וידג'ט טקסט עבור סרגל צדי. בינתיים אני לא יודעת מה לעשות איתו ו/או איך להיפטר ממנו.

 

7.4.2019 פוסט ראשון – ניסיון והיכרות

עוד כמה ימים אני נוסעת. הפלטפורמה חדשה ואני מנסה ללמוד אותה. הנסיעה היא דווקא הפעם השנייה שלי, הייתי גם ביוני 2018. הפעם החלטתי לכתוב יומן מסע.

היעד: הכפר סקאלה סיקמיניאס, Skala Sykamnias, להלן סקאלה, בחוף הצפוני של האי לסבוס.

הדרך: טיסה לאתונה, כשעתיים טיסה.  כשמונה שעות המתנה לטיסת ההמשך למיטליני, בירת לסבוס. משך הטיסה כחמישים דקות. משם במונית צפונה לסקאלה, נסיעה של שעה וקצת.

כרטיס הטיסה
כרטיס טיסה – יש!

המטרה: סיוע לפליטים במסגרת הארגון הבריטי ההתנדבותי Refugee Rescue (להלן RR). הארגון הוא אחד משניים מסוגו שפועלים בכפר, השני הוא Lighthouse Relief (להלן LHR), ובשניהם עוד יסופר בהמשך. למה דווקא RR? כשחיפשתי מסגרת להתנדב דרכה הם עלו קודם בגוגל. במקום פועל גם ארגון IsraAid הישראלי שמספק סיוע רפואי ומתנדביו הם אנשי רפואה וסיעוד.

מי מה מו: שני הארגונים הם קו הסיוע הראשון לפליטים שמגיעים לצפון לסבוס מטורקיה דרך הים. המתנדבים מתצפתים על הים האגאי ומנסים לזהות סירות של פליטים. ל-RR יש סירה שנשלחת לים במקרה הצורך לסייע להגעה לחוף. צוות נחיתה קולט את הפליטים בחוף, מספק שמיכות חירום, שתייה, הערכה רפואית ראשונית. משם הם מוסעים למחנה מעבר המכונה Stage 2, שם ממתין צוות נוסף, שכבר פרס מזרונים באוהל הגדול, פתח את אוהל חלוקת הבגדים והתחיל להכין סירים של תה. כשהפליטים מגיעים מגישים להם מיד בגדים יבשים ושמיכות, נציבות הפליטים של האו"ם, להלן UNHCR, המופקדת על אספקת מזון, מחלקת כיבוד קל, והם מתארגנים באוהל הגדול, כל משפחה על מזרון או שניים. אם הנחיתה הייתה לפנות בוקר או בבוקר, אחרי שעה שעתיים יגיעו אוטובוסים יווניים שיסיעו אותם למחנה הקבע שנקרא מוריה ונמצא דרומה ליד מיטליני. אם הגיעו בצהריים והלאה, הם יעשו את הלילה ב-Stage 2, ומתנדבים משני הארגונים יהיו איתם שם עד עזיבתם.

 

אתנחתא מוזיקלית: ריקוד הכלבים מאת מאנוס חג'ידאקיס בגרסת הניו יורק רוקנרול אנסמבל, 1970. מוזיקה מרוממת רוח מאין כמותה.

ההתארגנות: הזמנתי כבר חדר אצל אפרודיטה. ביקשתי את אותו חדר שהיה לי בשנה שעברה. חדר חמוד עם מרפסת שמשקיפה על מטע זיתים. הפעם בני אבשלום מצטרף אליי, והזמנתי גם לו חדר. כל חדר עולה 100 יורו לשבוע. כרטיסי טיסה נרכשו כבר מזמן, כמובן. דרכון בתוקף ורישיון נהיגה בינלאומי – יש. ביטוח נסיעות – יש. הלפטופ הענתיקה שלי נבדק ונמצא כשיר לשימוש. אני מתכוונת להמשיך לעבוד שם לפרנסתי.

מה עוד נשאר לעשות:

  • לרכוש חבילת תקשורת. אני אוהבת להישאר עם המספר הישראלי שלי, לאבשי נקנה כרטיס SIM מקומי כשנגיע. התקשורת בין המתנדבים לראשי הצוותים ולבעלי התפקידים מתבצעת כולה בווטסאפ, לכן חובה להיות מקוונים 24/7. באכסנייה ובמסעדות יש WiFi.
  • להוריד את המזוודות מהבוידעם ולהתחיל לארוז. עונת מעבר, צריך בגדים מכל הסוגים. התוכנית היא לקחת מזוודה ענקית ואת המקום הלא מנוצל למלא בבגדים לתרומה. בלאו הכי יהיה לי משקל עודף, ובשנה שעברה למדתי שאם חרגתי מ-23 הק"ג הכלולים בכרטיס, עלות המשקל העודף זהה עד שלושים ק"ג, אז עדיף למלא.
  • לרכוש מט"ח.
  • להצביע בבחירות.